ויפאסנה - מה זה בכלל ?

ליקט וערך: קובי לביא במסגרת הקורס "פילוסופיה בין מזרח למערב" של פרופ' יואל הופמן אוניברסיטת חיפה 2006 

 

מבוא

נראה כי המושג "ויפאסנה" הפך שכיח מאוד בשפה שלנו. מושג עמום ומסתורי המושך אליו בשנים האחרונות עשרות אלפי ישראלים צעירים בתום שירותם הצבאי ואחרי הטיול הידוע בהודו. הפופולריות של הויפאסנה בהודו הביאה לכך שכמיליון הודים בערך המירו בשנים האחרונות את דתם לבודהיזם. אלפי ישראלים פוקדים את כחמישים מרכזי הויפאסנה הפרושים במרחבי הודו.

"עשרה ימי שתיקה, מדיטציה, רוחניות, מודעות, אור ואהבה וחיפוש עצמי"... הן רק חלק קטן מן המושגים המתלווים בהקשר למילה מסתורית זו: "ויפאסנה". 

ויפאסנה

"...בכל מרכזי התיירות בהודו יש עשרות קורסים בכל נושא ...יוגה מסוגים שונים, קורסי בישול הודי, טיבטי, לימוד שפות... אומנויות שונות ומשונות שלא טרחתי אפילו לבדוק. גם במבט לאחור, קשה לי להגיד מה עניין אותי בויפאסאנה ... פעם ראשונה ששמעתי על ויפאסאנה היה כשאכלנו בפיצרייה המעולה בדארמקות (פיצה מתנור אבן...). פגשנו שם את נועה שאכלה פיצה בתאווה ואמרה שהיא בדיוק מתחילה עוד שעה קורס ויפאסאנה אז היא מתענגת על הפיצה לפני הקורס. שאלתי מה זה ויפאסנה ואמרו לי שזה קורס מדיטציה, 10 ימים יושבים וישנים במרכז שלהם, אוכלים מעט אוכל פשוט, אסור לדבר ועושים מדיטציה כל היום... נועה באה להודו רק לחודש וחצי ובכל זאת היא החליטה "לבזבז" 10 ימים על קורס ויפאסאנה, היא בעצמה לא ממש ידעה למה אבל אמרו לה שזה כדאי". [1]

מהי בכלל ויפאסנה, היכן היא התחילה ולאיזו מסורת היא קשורה? מי מקיים אותה בעולם ובישראל? מה מחפשים אותם צעירים במשיכתם הלא ברורה לתרגול זה? האם מדובר באופנת עידן חדש חולפת או בלימוד שיטתי ומסודר שראשיתו בבודהיזם הקדום, כפי שחלק ממתרגליה טוענים?

אלו חלק מן השאלות עליהן אנסה לענות בעבודה זו.

"...כשהלכתי לקורס ויפסנה ב-1998 אבא שלי חשב שהצטרפתי לכת ואמא שלי חשבה שאני עומד להשתגע. אני בעצמי חשבתי שהולך לקרות לי משהו מדהים, מפחיד..."[2]

 

פרק א': בין ויפאסנה לבודהיזם

למרות הטענה שמדובר בטכניקה שימיה כימי הבודהיזם, צירוף המילים "מדיטציית ויפאסנה" לא מופיע אפילו פעם אחת בכל חמישים הכרכים של הקאנון הפאלי, אוסף הדרשות שמיוחסות לבודהה עצמו.  למעשה, מה שמתואר כשיטה אותנטית בת 2500 שנה הוא דווקא חידוש בן קצת יותר ממאה שנים שקיבל תאוצה בעקבות המפגש של הבודהיזם מזרם ה"תרוואדה" עם הכיבוש האנגלי במזרח (הקולוניות בבורמה, סרי לנקה ותאילנד). קורסי ויפאסנה הם כמובן לא המצאה אנגלית, אבל מסתבר שהם גם לא בדיוק שיטה מסורתית עתיקה שנשמרה בלי שינוי לאורך 2500 שנים. 

"...כשאדם חווה את הופעתם והעלמם של תהליכי הגוף והנפש הוא נהנה מנחמה ואושרהוא משיג את האלמוות, כפי שהשיגו החכמים..."[3]

005

בכתבים בודהיסטים עתיקים המילה "ויפאסנה" מופיעה בנפרד בהקשרים שונים ומשמעותה קרובה למילה העברית "תובנה", כלומר הבנה חודרת, הבנה אינטואיטיבית, משהו שמתגלה לך באופן ישיר וחושף את האופי האמיתי של המציאות. במונחים בודהיסטים "תובנה" מגלה לנו שהדרך בה אנחנו חווים את המציאות מאופיינת על ידי שינוי מתמיד, היעדר מהות ואי סיפוק.

כשאדם מגיע להבנה או לראיית שלושת המאפיינים שהוזכרו (שינוי מתמיד, היעדר מהות ואי סיפוק), ניתן לומר עליו שהוא "הגיע לויפאסנה", כלומר רכש הבנה. אם הוא משתמש במאפיינים האלה כדי לראות את העולם באופן כזה הרי שהוא מפתח את תודעתו לקראת ויפאסנה - כלומר הוא עושה ויפאסנה-בהאוונא או מדיטציית ויפאסנה.

המילה "מדיטציה" היא כמובן מילה מערבית, תרגום של המילה ב"ָּהָאוָונָא" שמשמעותה פיתוח או טיפוח. המילה מופיעה בכתבים העתיקים אבל היא לא מתארת שיטה אחת לפיתוח התודעה. קיימות כ- 80,000 צורות של מדיטציה במסורת הבודהיסטית. במרכזה קיימות שתיים: "סאמאטה", שפירושה רוגע, יציבות וריכוז ("סמטה-בהאוונא" שעיקרה התרכזות בנשימה ובאובייקטים אחרים ע"מ להביא את המתרגל למצבים של טרנס) והשניה: ויפסאנה, שכאמור משמעותה היא ראיה צלולה של טבע המציאות ("תובנה").

אימון ההתרכזות של הסאמאטה נחוץ כדי להשקיט את התודעה (MIND) המפוזרת, הטרודה והעסוקה תמיד במירוץ אחר החושים. ה"ויפאסנה" היא תהליך מנטלי של קילוף שכבות אחר שכבות של התניות, בכדי לאפשר כניסת השקט, האמת שמתחת לכל זה, ובכך לשחרר אותנו לחיים של קדושה.  

שילוב בין שתי השיטות, מצבי טרנס מצד אחד ורפלקסיה עליהם מצד שני, נחשבו על ידי המסורת הבודהיסטית ונחשבים גם היום לכלי רב עוצמה בדרך לשחרור מהתסכול ואי הסיפוק. 

זה בקיצור הרעיון של "מדיטציית תובנה" על פי הכתבים העתיקים. שתי השיטות נלמדות ביחד בקורסים המוצעים כיום בעולם ובישראל [4]

"...שאלתי אותו קצת יותר על ויפאסאנה ואני לא ממש זוכרת מה הוא הסביר לי. זה כאילו מישהו מסביר לך איך לפתור תרגיל בתחום שאתה לא מבין בו אפילו את מושגי היסוד. אתה יכול להשתכנע שהתוצאה היא נכונה, כי מי שמסביר לך הוא מישהו שאתה מעריך אינטלקטואלית... אבל אתה לא באמת מבין למה זה ככה...רק זכרתי את התחושות שהיו להם כשהם דיברו: 'זה משהו שעושה טוב' והם נראו לי אנשים נורמליים יחסית לטיפוסים המוזרים שפוגשים כאן בהודו..."[5]

 

א1. ויפאסנה ממזרח למערב ובחזרה

"...היתה לי הזכות ללמד מדיטציית ויפאסנה כשלושים שנה במערב, ושלושים ושתיים שנה בבודגאיה שבהודו. כבר מזמן שכחתי כמה קורסי ויפאסנה העברתי כמורה - כנראה איפשהו בין חמש מאות לשבע מאות וחמישים. למרות זאת, כבר שנים רבות איני מכנה עצמי "מורה לוויפאסנה", אלא מורה דהרמה ("התורה" או "הדרך"). ואכן, אחרי יותר משלושים שנה כמורה דהרמה, אני חושש שייתכן והויפאסנה הגיעה לסוף דרכה. המילה ויפאסנה הפכה להיות מזוהה מדי עם כל מני שיטות וטכניקות, והיא התרחקה ממשמעותה המקורית, שהיא "תובנה". לוויפאסנה לא היה קשר ממשי, מבחינתו של הבודהא, עם טכניקה כלשהי של מדיטציה. ההבנה שוויפאסנה היא סוג מסוים של מדיטציה היא המצאה מערבית. כל זה לא שולל את היותה של הוויפאסנה במתכונתה הנוכחית, כלומר כקורס מדיטציה, כלי לתרגול בריא ומאתגר". [6]

מבלי לבטל את האיכות שיש למדיטציה, ובלי לבטל את האיכות שיש לפילוסופיה שעומדת מאחוריה, יש לראות את תופעת הויפאסנה כתוצר של מפגש בין מזרח למערב ולזכור שזה רק ביטוי אחד מני רבים של תרבות בודהיסטית מדיטטיבית עשירה. למעשה תרגול מדיציית הויפאסנה שהגיע למערב אינה שכפול מדויק של תרגול בודהיסטי בן אלפיים חמש מאות שנים אלא חידוש מודרניסטי שמקורו בבורמה. החידוש הזה כמובן צמח מתוך הבודהיזם אבל גם הושפע מהמפגש עם המערב בסוף המאה ה-19.

"...בסופו של דבר הלכתי בגלל בעלי יהל. יהל הסתבר התחיל פעמיים קורס ויפאסאנה וברח משם כבר ביום הראשון... "עזבי אותך, זה קישקוש, זה בלתי נסבל, הייתי יום אחד והבנתי שזה סתם חרתא, חבל על הזמן"... היא לדעתי, זו ששכנעה אותי... אחד הדברים שכן הצלחתי לזכור מחבורת הבנים ברישיקש זה שהם המליצו לי לא ללכת למרכז בדארמסאלה, כי מגיעים לשם בעיקר תיירים (בעונה, ברובם ישראלים) שבאים סתם כי זה משהו "INI", ולא באמת נכנסים לזה, מתחילים לדבר בינהם, הורסים את האווירה ואז קשה להתחבר לזה באמת..."[7]

 

 

 

א2. שושלת בורמה

"...וכיצד שרוי המודט בהתבוננות בגוף שבגוף ? הוא יוצא ליער, לרגליו של עץ, או לצריף בודד. שם הוא יושב, כשרגליו שלובות וגופו זקוף וממקד את תשומת ליבו באיזור שסביב פיו. תוך מודעות הוא שואף פנימה ונושף החוצה. בשאפו שאיפה ארוכה הוא יודע נכונה: 'אני שואף שאיפה ארוכה'..."[8]

הכניסה של מדיטציית הוויפסנה למערב מתרחשת בשני צירים, שרק לאחד מהם יש מקום של קבע בישראל. שני הצירים מסתמכים על טקסט בשם "סָטִיפָּטהָאנָה-סוּטָה" (Satipatthana Sutta) ויונקים למעשה מאותה מסורת של מדיטציה. הציר הראשון הוא העמותה לוויפסנה מיסודו של ס. נ. גוֹאֶנְקָה, והשני הוא שיטת המדיטציה של מָהָאסִי סָיָידוֹ אותה מתרגלים מיליוני אנשים במערב ובמזרח.

האדם ממנו הכל התחיל היה נזיר בשם בהיקהו ניאנה (bhikkhu Nyana). הוא נולד ב-1846 בכפר קטן בבורמה (היום מיאנמר) ובילה את רוב ילדותו במנזר. בגיל 20 הוא לקח על עצמו את כללי הפרישות המלאים, וכיוון שהיה תלמיד מבריק החל להשתלם בשפה הפָּאלית ועבר בלי קושי את המבחנים השונים שבדקו את ידיעותיו בכתבים ובמסורת. הוא לימד את השפה במנזר והיה תלמיד "אבהידהרמה" מובהק, כלומר תלמיד של חטיבת הכתבים המסובכת ביותר שעוסקת בפסיכולוגיה ופילוסופיה שיטתית. כיוון שהוא חי בתקופה של אי יציבות פוליטית שנבעה מהכיבוש הבריטי, וכיוון שבתחומי הקולוניות היתה פעילות מסיונרית נוצרית ערה, החליט אותו נזיר שהגיע הזמן להציע לבורמזים משהו חדש. בניגוד למה שהיה מקובל הוא החל לתת שיעורים על אבהידהרמה ושיעורי מדיטציה לאנשים מן הישוב שלא היו נזירים. הוא הקים מרכז גדול בו למדו גם נזירים וגם אחרים ועד מהרה נודע בתור המורה הגדול לֶדִי סיידו.  לדי סיידו היה נטוע עם רגלו האחת במסורת בת אלפי שנים, ועם רגלו השנייה היה נטוע בעולם חדש של יריבות דתית עם הנצרות וערעור מוסדות הדת המסורתיים על ידי האנגלים. זו הקרקע עליה צמחה הרפורמה שהוא הציע, אולי אפילו ברוח הנצרות הפרוטסטנטית שפגש: מדיטציה ואבהידהרמה למי שיכול ורוצה להקדיש לכך את הזמן הדרוש - דרך לשחרור בלי תיווך של הכמורה הבודהיסטית.

אחד מתלמידיו היה בן כפר בשם סיה טה-ג'י (Saya Thegyi). למשך שבע שנים הוא עזב את אשתו שהמשיכה לעבד את האדמה ולשלוח לו כסף והלך ללמוד אצל לדי סיידו. בלי להיות מומחה גדול לכתבים, הוא תרגל מדיטציה במשך תקופות ממושכות ולבסוף נחשב למי שהשיג את אחת ממדרגות השחרור העליונות (אנאגמי). לדי סיידו עצמו הסמיך אותו ללמד במרכז שלו בשנת 1915. התופעה של מורים שאינם נזירים היתה נדירה בזרם ה"תרוואדה", אבל בתחילת המאה שעברה היא החלה לצבור תאוצה. [9]

 

 א3. בחזרה להודו

תחת השלטון הבריטי והמודרניזציה של בורמה החל להתפתח מעמד בינוני בעל זמן חופשי ואופקים חינוכיים. זה היה הרקע להצלחה של הרעיון החדשני ללמד מדיטציה ופילוסופיה אנשים שאינם נזירים. הגישה הזו התפתחה לקראת אמצע המאה העשרים ומי שהוביל להקמה של המרכז הבינלאומי הראשון, זה שישמש בעתיד כבסיס להפצה של הויפאסנה במערב. כדי להביא את המדיטציה אל מחוץ לבורמה היה צריך מישהו שיבין במדיטציה, ובנוסף יהיה בעל ידע מסוג אחר: שיהיה דובר אנגלית. [10]

או בה קין (U Ba Khin) נולד ב-1899 למשפחה בורגנית עירונית והתחנך בשני מוסדות שהיו יכולים באותה מידה לפעול בלונדון: בית הספר היסודי המתודיסטי ובית הספר התיכון סנט פול. הוא רכש אנגלית מצוינת וייעד את עצמו להיות פקיד בממשל. הוא למד אצל סיה טה-ג'י שאחרי זמן לא רב המליץ לו להתחיל ללמד בעצמו. או בה קין, שהפך לחשב הכללי של ממשלת בורמה העצמאית, יזם ב-1949 הקמת מרכז מדיטציה שישרת את הפקידות השלטונית ובשנת 1950 היה שותף ליוזמה לארגן את הוועידה הבודהיסטית (העולמית) השישית. המרכז אותו הקים הפך למרכז מדיטציה בינלאומי ועבר בירושה לתלמידתו, אמא סאיימה (Mother Sayamagyi), שהקימה עוד שישה מרכזים בינלאומיים שפועלים גם היום. בהיותו דובר אנגלית הוא הרצה למערביים, ואפילו שוחח עם עיתונאים ישראלים שבאו לסקר את ביקורו של בן גוריון בבורמה.

למרות שאו בה קין היה המורה הראשון אליו באו מערביים, השפעתו על המערב דווקא הגיעה מכיוון לא צפוי. אחד מתלמידיו היה תעשיין עשיר ממוצא הודי שסבל ממיגרנות וחיפש דרך להימלט מאורח חייו התובעני. שמו היה סאטיה נאראיין גואנקה (Satya Narayan Goenka). 

גואנקה כמו מורו "או בה קין" לא היה מעולם נזיר בודהיסטי, אך לטענת תלמידיו, דרך הוראתו הבהירה ויעילות הטכניקה זכו לאישורם של נזירים רמי מעמד בבורמה, בהודו ובסרי-לנקה. גואנקה עזב את עיסוקיו ובילה כמה שנים טובות במחיצתו של או בה קין ובסופו של דבר לקח על עצמו את המשימה להחזיר את הבודהיזם להודו. [11] 

 

פרק ב': מדיטציה להמונים

"...אני שוכבת ובוכה במיטה, מנסה לשכנע את עצמי שהמדיטציה תרגיע אותי אבל זה לא ממש משכנע, לא בא לי על השטויות האלה עכשיו ואני לא יודעת איך אני אצליח לקום בשש וחצי בוקר כשאני לא מצליחה להירדם עכשיו בכלל. לקום בארבע בבוקר אפילו לא עולה בדעתי. לא היה לי שעון לדעת, אבל עברו כמה שעות עד שנרדמתי. עברה עלי שינה מלאת חלומות קופצניים עם בלגן..."[12]

אתר האינטרנט של הארגון בראשות ס. גואנקה מכריז: "גואנקה המכובד הניע את גלגל הדהמה שבפעם השנייה מתגלגל בארץ המקור". כאמור מי שהניע את בראשונה את גלגל הדהמה היה לא אחר מהבודהה עצמו 2500 שנים קודם לכן. [13]

ההצלחה של השיטה של גואנקה בהודו היא פנומנלית וגם בשאר העולם יש לו מקום של כבוד. בניגוד למסורת המורכבת ולעומס הכתבים המסובכים שכתובים בשפה שאף אחד לא מדבר, בניגוד לתחכום הפילוסופי העתיק, השיטה שגואנקה מציע היא פשוטה ואפילו טכנית. הקורסים בנויים בתבנית אחידה ומספקים מסגרת נוקשה ומוגנת לתרגול (מקום סגור ומנותק מהעולם החיצון בו אתה אינך נדרש לעשות דבר למעט התרגול עצמו ותרומה מינימלית בעזרה לכלכלת המקום).

מומלץ לא לשאול שאלות פילוסופיות, לא להקשות קושיות ולהמשיך לשבת ברגלים משוכלות ולהתרכז בנשימה ובגוף. העובדה שאתה לא נדרש לשלם - הקורסים ניתנים על בסיס תרומה - ודאי לא מפריעה לפופולריות. באופן טבעי המסגרת של מדיטציה אינטנסיבית יוצרת את התנאים לחוויות יוצאות דופן אצל המשתתפים. זה לא מפתיע שעשרה ימים בשתיקה ועיניים עצומות יעשו את זה. רבים מדווחים על קשיים ויחד עם זה על תגליות וחוויות אינטנסיביות ומעניינות. [14]

"...היום הראשון:... אנחנו נכנסות לאולם קטן אחר, אני יושבת על כרית, שני הסיקים מגיעים והיא מפעילה את הקלטת. בקלטת מדבר איזה הודי ומסביר איך לשבת ולחשוב רק על הנשימות, לנסות לא לחשוב שום מחשבה אחרת רק להתרכז באוויר שנכנס ויוצא ובתחושות שזה יוצר, באף, בנחיריים באזור שמתחת לאף ומעל השפתיים, כל תחושה שרק מתעוררת להיות מודעים לה..."[15]

 

 

 

ב1. מהאסי  סיידו

שיטה אחרת, שבאופן תמוה כמעט לא מוכרת בישראל ואפילו עולה עליה בפופולריות בעולם, היא מדיטציית הוויפסנה על פי שיטתו של מהאסי סיידו. היא אמנם אינה כפופה לניהול ריכוזי אבל במשך חמישים השנים האחרונות הצליחה למשוך אליה מליוני מתרגלים מערביים ובודהיסטים.

מהאסי סיידו (Mahasi Sayadaw) הוא כינוי כבוד. הנזיר שנשא את התואר הזה נולד בשנת 1904 בבורמה ובילה את ילדותו במנזר. הנזיר שקיבל את השם "סוֹבּהָנָה", היה בן זמנו של או בה קין (המורה של גואנקה). כבר בשנות החמישים הוא פיתח שיטת מדיטציה שכללה ריכוז בנשימה באזור הבטן והצמדת שמות או "תגיות" לתחושות בגוף ("כואב, כואב", "נעים, נעים", "צורב, צורב", וכו').שליטתו באנגלית נתנו לשיטה פופולריות עצומה. המדיטציה, לטענתו, מכוונת כדי להשיג חוויה מסוימת על ידי טיהור התודעה (או הלב) ממחשבות ורעיונות שווא. בשני הענפים, זה של או בה קין וזה של מהאסי מדובר בתהליך שיכול להתרחש בזמן קצר, אפילו כמה ימים, אבל דורש משמעת עצמית גבוהה שכוללת התעוררות לפני הזריחה, ישיבה ממושכת, שתי ארוחות ביום ושעות שינה מועטות.[16]

מה ההבדל אם כן בין מה שמלמד גואנקה ומה שמלמדים במסורת של מהאסי סיידו? אין הבדל גדול. בשני המקרים מדובר בקורסים בני עשרה ימים לפחות שנערכים בשתיקה ותוכנם אחד: מדיטציה מהבוקר עד הלילה. בשתי השיטות לא מקובל לאכול אחר הצהריים, והמשתתפים לוקחים על עצמם את כללי ההתנהגות הבודהיסטים הבסיסיים למשך הקורס (אי-אלימות, צמחונות, אי-מיניות, פיקחות ללא אלכוהול וסמים, שתיקה וכו').

בשני המקרים מדובר בפרשנות של סוטרת "סטיפטהאנה", הטקסט הקדום שעוסק בניתוח שיטתי של התודעה רגע אחרי רגע, ניתוח של החוויה ליחידות הקטנות ביותר שאפשר לזהות. בשני המקרים מדובר במדיטציה שמביאה בסופו של דבר לריכוז גבוה בתחושות כאן ועכשיו עם דגש על חווית הארעיות, "אניצ'ה" בפאלי. ההבדלים עצמם הם כמעט קוסמטיים: המדיטציה שמלמד ס. נ. גואנקה מתחילה במודעות לנשימה באזור האף וממשיכה לסריקה מודעת של הגוף מהקודקוד עד כפות הרגליים. אצל מהאסי סיידו מתרכזים בנשימה באזור הבטן ועוברים לתחושות הגוף. אצל גואנקה יושבים מבוקר עד ערב ואצל מהאסי מתקיימת גם מדיטציה בהליכה.[17]

 

ב2. בודהיזם לייט

"...אחרי עשר דקות אני מבינה שבעצם זה התחיל, עושים מדיטציה. שוב מחשבות, שוב נשימות, מחשבות ומחשבות לפעמים אני נסחפת איתם לדקות ארוכות עד שאני נזכרת לחזור לנשימות. אני כועסת על עצמי ומנסה שוב. מדי פעם מהדהד רעש – איזה הודי תקע גרפס. אני מזועזעת אבל אף אחד לא מגיב. כמה דקות של שקט ועוד איזה גרפס קולני מוציא אותי מהריכוז, אני פוקחת עיניים מסתכלת סביב אבל אף אחד לא מגיב ואין מבטי אשמה כלפי אף אחד. אני מנסה לחזור לנשימות ואז מוציאה אותי ממנוחתי רעש חזק וברור של נפיחה מהצד של הגברים, מה שנקרא פלוץ..."[18]

על פי קורסי מדיטציית הויפאסנה המוכרים כיום אפשר להתרשם כאילו שהבודהה וחבריו הסתובבו בהודו והקימו מרכזי מדיטציה, ושהבודהה לא לימד שום דבר אחר מלבד התבוננות בנשימה וההבנה שהכל חולף (זה מרכז הטכניקה שנלמדת בחלק מהקורסים במערב). חלק ניכר מהמשיכה שלנו למדיטציה נעוץ בהיקסמות מהבודהיזם שנתפס כביכול כאותנטי יותר ועתיק יותר מהתרבות בה אנחנו חיים.

קורסי ויפאסנה מודרניים, במתכונת של עשרה ימי שתיקה, הם סיפור חדש יחסית. הקורסים הראשונים התקיימו במזרח, אבל לא לפני אלפי שנים כפי שמישהו עלול לחשוב אלא לפני לא יותר ממאה שנה. במערב כמובן מדובר בתופעה של עשרים השנים האחרונות. המסר העיקרי שהקורסים נושאים הוא שהדרך לנירוונה היא לא רק אפשרית, אלא גם עוברת דרך צורה מסוימת של מדיטציה, שמי שמקפיד עליה יכול להשיג תוצאות מרשימות תוך זמן לא רב.

החוויה של המודט היא מרכז כל העניין – ולא הידע שלו בכתבים או בתורה הבודהיסטית. בפעם הראשונה מזה מאות שנות בודהיזם, ובניגוד למה שהיה מקובל במנזרים, נפתחה האפשרות לאנשים מהישוב, בלי השכלה דתית ובלי ידע בשפות עתיקות, ללכת בדרך לנירוונה.

במובנים רבים השיטה החדשה של ויפאסנה הולכת נגד המסורת. המסורת הבודהיסטית, במיוחד זו שנקראת "תרוואדה", פיתחה שיטה מסודרת ללימוד ותרגול שבמסגרתה הנזיר עובר הכשרה רבת שנים שכוללת לימודי שפה, לימוד הכתבים, דקלום, הרצאה לפשוטי העם, וגם תרגול מדיטציה.  מיעוט שבמיעוט לקח על עצמו תרגולים קשים יותר של שתיקה ובידוד  ממושך - כמו בכל קהילה אלו היו נסיונות מעוררי השראה שנערכו על ידי מעטים ומיוחדים. הרעיון שאדם שאינו נזיר יתרגל מדיטציה במשך עשרה ימים או יותר לא היה רק אבסורדי אלא היה גם בלתי אפשרי בחברה כפרית בה כל אדם צריך לעבוד כדי לאכול. ממילא מי שרצה חיי עוני והיה מעוניין להעמיק בשאלות של החיים יכול היה להצטרף למסדר; הרי אף אחד לא העלה על דעתו שאפשר להשיג משהו בזמן כל כך קצר.

"...ההולך נאמנה בדרך הנאצלת עושה מאמצים ובהתמדתו הוא נעשה מודע, ובהישארותו הוא נעשה מרוכז ותוך שהוא שומר על ריכוז הוא מפתח הבנה נכונה..."[19]

 

 

הבודהיזם הגיע כאמור אל המערב רק בחמישים השנים האחרונות. הוא לא הגיע כעוד מערכת של אמונות. למרות שמיליוני בודהיסטים באסיה מעריצים דימויים של הבודהה ומתפללים במקדשים ל חיים טובים יותר או ללידה מחדש טובה יותר, דבר שהבודהה עצמו היה מבטל לחלוטין, אין זה הבודהיזם שהגיע אל המערב. [20]

לשמחתנו, תירגול אמיתי הוא זה שהובא על ידי מורים אל העולם המערבי, העייף מהדתות העתיקות שלו, היגע מחוסר משמעות ומחומריות, והרעב למגע עם הטרנסנדנטלי. זה היה בודהיזם שחף אמונה, מכל גילויי הפולחנים התרבותיים הצבעוניים שלו, עירום עד תמציתו האמיתית: תירגול רוחני אמיתי וחקירה פנימית. מיליוני מערבים לומדים כיום ויפאסנה וקורסי מדיטציה אחרים, מיליוני מערבים יושבים בקבוצות, בסדנאות, או קוראים את אלפי הספרים שיצאו לאור לאחרונה, כולם בדרך אל השחרור – הנירוואנה. התהודה שנוצרה חזרה אל המזרח. בגלל עניינם של המערבים במה שהבודהה באמת לימד, יש כעת פריחה למנזרים, מרכזי מדיטציה רבים נפתחים וחלה התרחקות מטקסיות ומקריאה של טקסטים, לכיוון של עיסוק משמעותי יותר בתורה.[21]

"...לעשות ויפאסאנה. להודיות בטח הרבה יותר קל, הן רגילות לשבת כל היום ולצ'אפט צ'אפטים, אולי זו אפילו חופשה מבחינתן... השעות שאחרי הפסקת הצהריים, אלו שעות המדיטציה הכי קשות שלי. שלוש מדיטציות רצופות של סך הכל ארבע שעות עד ארוחת ערב. עינוי. אני לא מצליחה להבין איך יהל עודד אותי לעניין הזה, ופחות מצליחה להבין איך הוא בכלל שקל ללכת לזה וניסה אפילו פעמיים..."[22]

 

ב3. סיכום ביניים

ויפאסנה, אם כן, הוטמעה במערב בעיקר דרך שני ערוצים, זה של גואנקה ואו בה קין, וזה של מהאסי סיידו, שניהם שואבים מהחידוש של הנזיר בן סוף המאה ה-19 לדי סיידו שהתחיל ללמד מדיטציה לפשוטי העם על פי הסטיפטהאנה-סוטה. גם במנזרים בודהיסטים אחרים, בבורמה ומחוצה לה, היה נהוג לתרגל מדיטציית ויפסנה אולם עד לשתי התנועות האלו אף אחד לא עשה את זה כל כך פשוט ואף אחד לא אפשר את זה למי שאינם נזירים. זו הסיבה ששתי הטכניקות נהנות מהצלחה פנומנלית דווקא בתאילנד, סרי לנקה, יפן וארצות בודהיסטיות אחרות. בשביל מי שנולד בתור בודהיסט זוהי הזדמנות לחזק את הקשר המעשי עם המסורת ולטפח את השייכות לתרבות שלו ובה בעת לא לוותר על ההתמערבות בעלת הגוון החילוני שהגיעה עם המודרניזציה של הארצות הבודהיסטיות.

בשביל המערב אחד היתרונות של הדרכים האלה הוא שהן מציעות בודהיזם ללא חוקי מנזר נוקשים, ללא תיאולוגיה מסובכת וקוסמולוגיה משונה, בלי כוחות על-טבעיים, אלים ותיאוריות של לידה מחדש.[23]

"…הוא אומר שמאוד יכול לעזור בריכוז, אם מדמיינים איזו דמות בזמן המדיטציה או משננים איזו מילה או מנטרה ואני כבר מבסוטה איך עליתי על זה לבד. ואז הוא ממשיך: "אבל במדיטציה שלנו אסור לעשות את זה, חייבים להתרכז רק בתחושות האמיתיות שמרגישים ולא להתרכז בדמיונות…"[24]

פרק ג': מהמזרח באהבה לישראל

בישראל פועלות שתי עמותות המלמדות באמצעות קורסים את מדיטציית הויפאסנה: הראשונה היא "העמותה לוויפסנה בישראל"[25] המעבירה קורסים בבית הארחה הישן שליד קיבוץ חצבה בדרום, אשר מלמדת את מדיטציית הויפאסנה כפי שמלמדה ס.נ גואנקה.

העמותה השנייה נקראת "תובנה"[26],  תרגום בקירוב למילה "ויפאסנה", וגם היא מארחת מורים מכל העולם כדי ללמד מדיטציה בתנאים של שתיקה אך באוריינטציה המחוברת יותר לחיי היומיום.

סטיבן פולדר, דוקטור לביוכימיה, מרצה ומחבר ספרים בנושא צמחי מרפא, פגש את כריסטופר טיטמוס בהודו. כשהוא (סטיבן) החליט לגור בישראל בשנות השמונים ולא מצא כאן שום מסגרת לתרגול ויפאסנה הוא החל לגבש קהילה מקומית והזמין את מר כריסטופר טיטמוס ללמד בישראל, עיתונאי אנגלי ונזיר בדימוס ומורה לדהרמה בהווה. מאז הפכה ישראל לאחת התחנות החשובות של כריסטופר במסעותיו האינסופיים סביב לגלובוס. מה שהתחיל בהזמנה אישית שיזם סטיבן פולדר, הפך בשנת 1992 לעמותת תובנה שמאז מזמינה מורים מכל העולם ללמד מדיטציה ברוח המסורת הבודהיסטית של תרוואדה.

בניגוד לעמותה של ס. נ. גואנקה בישראל שהיא המשך ישיר ולשיטה של מהאסי סיידו, ל עמותת תובנה אין שיטה אחת ואין סדר יום אחיד. המורים מייצגים גוונים שונים במסורת המדיטציה הבודהיסטית וכל אחד מביא עמו את הדגשים שלו ואת ניסיונו. העמותה פועלת במתכונת דומה למרכזי מדיטציה אחרים בעולם, כמו מרכז המדיטציה האנגלי "גאיה האוס"[27] שהוקם על ידי כריסטופר ומורים אחרים בשנת 1984.

הנה מס' מילים של מייסד עמותת תובנה בישראל, דר' סטיבן פולדר, על ראשית הקמת העמותה: "לפני פחות מ 20 שנה לא היתה הדהרמה ידועה בישראל. בודהיזם היה דת מוזרה השייכת למקום רחוק. אני התחלתי להביא מורי דהרמה לישראל בשנת 1989, ולקיים סדנאות שתיקה, בביתי ובמקומות אחרים, בהן יכלו המשתתפים לתרגל מדיטציה על פי הדרך שהתווה הבודהה לפני שנים רבות כל כך ואשר עדיין משמשת בסיס לתירגול בימינו. מהתחלות אלו הוקמה "עמותת תובנה", העורכת קורסים רבים ושיש לה כיום כבר עשרות אלפי משתתפים.

באותו זמן החלה קבוצה נוספת להביא את הויפאסנה לישראל, במקרה זה, על פי דרכו של המורה ס.נ. גואנקה. גם קבוצה זו פופולרית מאד, עם מספר דומה של משתתפים בסדנאות של 10 ימים. העובדה שכל זה קרה במהירות כזו ובאינטנסיביות כזו בישראל, היא מפתיעה, ומצביעה על הצורך האמיתי של אנשים, חילוניים ברובם, למצוא תירגול רוחני משלהם המתאים לתרבות בלתי-דתית. יתכן, שבאופן יחסי לאוכלוסיה, יש יותר אנשים העוסקים במדיטציה בודהיסטית כאן בישראל מאשר במדינות מערביות אחרות. אנו רואים התפתחות נוספת בישראל, דומה לזו שבמדינות אחרות, המצביעה על ההשפעה הרבה של תירגולים אלה על חיי היומיום שלנו, על תרומתם לפסיכולוגים בחידוש שיטותיהם וגישותיהם, על הסיוע לחולים ולגוססים, על הפחתת המתח והלחץ, ועל היכולת ליצור ערכים חברתיים שונים מאלה של תאוות בצע ותחרותיות.  למשל: עמותת תובנה התחייבה להעביר את כל הקורסים שלה על בסיס תרומה, כך שהתורה לעולם אינה נמכרת, אלא ניתנת חינם, והמשתתפים מוזמנים לתמוך בלימוד על ידי נתינה כמידת יכולתם."[28]

הקורסים והמרכזים לפי מסורתו של גאונקה, וכן בעמותת "תובנה", מתנהלים כאמור ללא כל כוונת רווח, והמורים בה אינם זוכים לתשלום ישיר או עקיף בעד הוראת השיטה. טכניקת הויפאסנה מועברת כשירות לציבור ואינה כרוכה בתשלום אלא מתקיימת על בסיס "דאנא", תרומות כנדיבות ליבם של המשתתפים. בדרך זו העמותות משתתפות במסורת בת 2500 שנים של לימוד ללא תמורה והסתמכות על תרומות הקהילה לתפקוד שוטף.

מלבד הקורסים שמתקיימים בישראל בשתי העמותות, לפחות חמש פעמים בשנה בכל אחת מהן, מתקיימים באפן שוטף גם כשלושים קבוצות ישיבה של מתרגלים בכל רחבי הארץ במטרה ליצור סנגה (קהילה - ראה רשימה בהערת השוליים).[29]

כמו כן קיימת עמותה נוספת בשם "ידידי הדהרמה"[30] המונה אלפי מתרגלים, ונוהגת להביא מורים רבים מהעולם לישראל.

"...עכשיו, אוכל להמשיך בשוונג כשאני סוף סוף מצליחה להיות מרוכזת. למעשה, אני מבינה, זה לא כמו להיות בבית-סוהר או בבית משוגעים, זה פשוט כמו לחיות במנזר במשך עשרה ימים, אתה מקדיש את עצמך לדבר אחד ולשאר הדברים האחרים דואגים לך. אחרי ארוחת ערב, עוד מדיטציה קצרה ושוב הרצאה, אני כבר כמהה לשמוע מה יש לו להגיד היום, אבל הכמיהה היא לא טובה..." 

 

 

למה להתעלל בעצמך?    - ביבליוגרפיה בתחתית העמוד

"...אנשים במערב סובלים מעודף מתח ולחץ והולכים ל"רטריט" (קורס מדיטציית ויפאסנה. ק.ל) בשביל לחוש שלווה ורוגע, והדבר הראשון שקורה בזמן שאתה מנסה למדוט ולהתרכז בנשימה שלך, הוא שבמקום להתחיל לחוש שלווה, אתה מרגיש כאילו ספינת טילים או הר געש מתפרץ או עדר  פילים מתרוצצים לך בראש. .."[31]

 

שיחה: חוויות של מתרגלים שכשלו (לדעתם) [32]

שאלה: למה הלכת לקורס ויפאסנה?

יוסי: זה סיקרן אותי. רציתי להתנסות במשהו נורא מפחיד כמו להיות שבוע בלי פלאפון, זה נורא משך אותי (צוחק)

אביבית: הלכתי בגלל חבר שהלך

שאלה: איפה זה היה ומתי?

יוסי: לפני כמה שנים בנווה שלום. של עמותת תובנה

אביבית: לפני שנה. בדרום

שאלה: איזה אנשים היו שם?

יוסי: לא משהו מיוחד. מאוד מגוון. סה"כ נראים אנשים טובים,מאוד איכותיים. לפחות אלו שדיברתי איתם בסוף

אביבית: צעירים. הרבה פלצנים, רוחניים כאלו. היו גם כמה "משלנו". שלא ידעו בדיוק מה הם עושים שם, כמוני.

שאלה: התנאים טובים ?

יוסי: מאוד בסיסי, מאוד פשוט. רק מה שצריך

אביבית: היה בסדר, רק החוקים נורא נוקשים כמו בכלא. אסור לדבר, אסור לקרוא, אסור לעשן..די מכה

שאלה: מה הרעיון של כל האיסורים האלו ?

יוסי: לדכא אותך(צוחק). סתם, נראה לי שהרעיון הוא לנתק אותך מהמציאות הרגילה ובאמת "להקשיב לעצמך". בד"כ ביום יום שלנו יש הרבה רעש...

אביבית: כן זה נכון, רק היתה לי תחושה שזה כבר מוגזם..אפשר להשתגע שם מרוב שקט ושעמום

שאלה: מה עושים שם, מה הסדר היום?

יוסי: מאוד פשוט. קמים, יושבים, יושבים, אוכלים, יושבים, יושבים, אוכלים. הולכים לישון

אביבית: (צוחקת) כן משהו כזה..

שאלה: מה זאת אומרת "לשבת" ?

יוסי: זאת המדיטציה. אתה כל היום במדיטציה. נשבר בהתחלה התחת..ואח"כ כל הגוף. 45 דק' כל סשן של מדיטציה.

אביבית: אצלנו ישבו שעתיים בכל פעם

שאלה: ומה הרעיון?

יוסי: להקשיב לנשימה, לתחושות שעולות בגוף. זהו בערך

אביבית: כל הזמן צריך לחזור לנשימה, כאילו לשכוח מהכל ורק להתמקד בנשימה. לשים בצד את המחשבות. אפילו זבוב שמפריע זה סוג של מחשבה. או רגשות שעולים. לא להתייחס.

שאלה: זה נשמע קשה

יוסי: זה מטורף. האמת שלא הייתי תלמיד משהו. היה קשה לי להתמקד רק בלנשום כל הזמן.

אביבית: בהתחלה זה קשה. בעיקר כמנסים לא לחשוב. באיזשהו שלב קלטתי את העניין וזה די מגניב.

שאלה: זה לא סוג של עינוי סיני עתיק?

יוסי: הודי עתיק אתה מתכוון (צוחק). זה כן. ועוד איך.

אביבית: אח"כ מתרגלים. גם הגוף וגם הראש. וזה דווקא יכול להיות נחמד. אם לא ברחת קודם.

שאלה: התחרטת שבאת?

יוסי: עוד לפני שבאתי. איזה חמש פעמים כמעט והתחפפתי משם, בעיקר כי זה בכלל לא עלה לי

אביבית: כן בטח מלא פעמים. זה לא קל.

שאלה: למה נשארת בכ"ז?

יוסי: .. נשארתי בגלל מישהי שפגשתי שם, שתקנו וזה..זה היה מאוד סקסי. בסוף היה סבבה. חוויה מעולה לדעתי, למרות שמההיא לא יצא כלום בסוף.

אביבית: אני תמיד חייבת לסיים את מה שהתחלתי

שאלה: נו ואיך אתם מסכמים ?

יוסי: הרעיון של זה מדהים למרות שבופעל די התחרפנתי

אביבית: זה עיצבן אותי מאוד. זו תרבות שלא קשורה אלינו בכלל ונראה לי מאוד צבוע איך שהאנשים מתנהגים שם, כאילו אנחנו באיזה מנזר בהודו. עדיף שילכו ללמוד קבלה. למרות זאת אני חייבת להגיד שזו חוויה די מדהימה לפעם בחיים. הניתוק הזה, השקט. עשה לי ממש טוב.

שאלה: היה משהו שהיה קשה במיוחד?

יוסי: השתיקה והישיבה. שזה בעצם די הכל (צוחק)

אביבית: השתיקה היתה מעולה. סדר היום הקבוע והמשעמם הזה כמו של נזירים, זה היה פשוט מזעזע.

שאלה: מה היה טוב?

יוסי: ללכת הביתה. סתם, היו הרבה דברים טובים בסך הכל, גם האוכל היה לא רע

אביבית: האמת ששם די הייתי עצבנית על כל הסיפור הזה, למרות שלא הברזתי באמצע. אבל כשיצאנו משם..אני לא אשכח את החזרה לעיר...כאילו הגעתי מגן עדן שוב לגיהנום...זה מוזר פתאום להגיד את זה אבל בדיעבד זה מאוד עשה לי טוב.

שאלה: יש פילוסופיה מאחורי כל זה?

יוסי: היו כמה שיחות והסברים. בגדול לא נכנסתי לזה

אביבית: יש הרבה פילוסופיה והתפלפלויות, היום אני כבר לא ממש זוכרת. אבל הם דיברו בעיקר על מוסר וסובלנות.

שאלה: יש מטרה לכל זה? הארה אולי ?

יוסי: לא נראה לי

 

 

אביבית: דיברו דווקא על שחרור, אבל לא במובנים של הארה, יותר כדרך לחיים טובים יותר

שאלה: משהו אחד שלקחתם הביתה ונשאר עד היום

יוסי: שתיקה שווה זהב

אביבית: לא יודעת להגיד. אולי קצת יכולת להקשיב יותר לעצמי. להרגיש את עצמי כשאני רוצה. פעם לא כל כך היתי מודעת לכל הרעש שאני מייצרת...

שאלה: תעשו את זה שוב?

יוסי: לא נראה לי..אולי אם אני אפגוש מישהי שתיקח אותי בכוח...(צוחק)

אביבית: האמת, שלא הייתי פוסלת את זה לגמרי. בתנאים מסויימים כמובן.    

סוף ראיון, מרץ 07

 

אין לדעת כמה אנשים השתתפו כבר בקורס ויפאסנה במערב, אבל כפי הנראה מדובר לפחות בכמה מאות אלפים, ואולי אפילו מיליון או שניים בשלושים השנים האחרונות. קשה להתעלם מהעובדה שקורס ויפאסנה ממשיך להיות נקודה משפיעה ומשמעותית בחייהם של אנשים רבים, אבן דרך גדולה במסע לשינוי סגנון חייהם. ישנם אנשים מעידים כי צאו מהקורסים עם תחושה שונה לגבי עצמם, לגבי הכאן והעכשיו, לגבי החיים ולגבי מה שחשוב להם באמת. רובם הגדול, כדאי לציין, כנראה ממשיך בהרגליו הישנים, אך חלק מן המתרגלים נשבה בקסם השקט ומצטרף לקהילות אשר כאמור נפגשות ומתרגלות על בסיס קבוע, חודשי, שבועי או יומי אפילו.

"... אם עולה תגובה מופיעה תודעה

אם עולה תודעה, מופיעים רוח וחומר

אם עולים רוח וחומר, מופיעים ששת החושים...

אם עולה השתוקקות ודחיה, מופיעה היקשרות

אם עולה היקשרות, מופיע תהליך ההתהוות

אם מופיע תהליך ההתהוות, מתרחשת לידה

אם מתרחשת לידה, מופיעים ניוון ומוות...

כך מתהווה וגדל הסבל..."[33]

 

מדיטציית הוויפאסנה מפתחת את הכושר לשבת בשקט, להישאר יציבים עם הנשימה, להתבונן בשוויון נפש על עלייתם ודעיכתם של כאבים או מצבי עונג בגוף ולשהות במודעות חסרת-בחירה (choiceless awareness) עם כל התופעות כולן. המורים מסייעים בריטריט בכדי לאפשר לתלמידים ללמוד להשתמש במשאב העוצמתי של התרגול בכדי לטפח עומק אותנטי של שקט ותובנה, אל תוך השינוי המתמיד, חוסר הסיפוק והמאפיינים הלא-אישיים של הקיום. הוויפאסנה משנה חיים בצורה משמעותית ולעתים דרמטית, והיא משאב עוצמתי הממוסס את מה שקרוי "בעיות אישיות", היא פותחת את הלב ועוזרת למצוא בהירות בהכרה.[34]

 

 

פרק ה': ישומים"...

יום שלישי: גם הפעם חשבתי להבריז מהמדיטציה של ארבע וחצי בבוקר, אבל כשהפעמון צלצל התעוררתי וישר פקחתי עיניים גדולות... אני כועסת על עצמי: "חבל על הזמן שלי, אם אני לא עושה את התרגילים, ברור שלא ייצא לי כלום מהעינוי הזה... רק לעבור עוד את היום וממחר יהיה סבל חדש מסוג אחר... בארוחת צהריים אני קוראת קצת על האסירים, די מפתיע שעשו ניסיון חדשני כזה של שילוב מדיטציה בבתי כלא הודיים, הידועים כל כך לשמצה. הם מספרים שם שזה די הצליח למרות שלא ברור איך הם מדדו את ההצלחה הזו מלבד זה שהאסירים אמרו שהקורס ויפאסאנה מאוד שינה אותם והקטין תחושות של רצון לנקמה וכעס וכיוב'.

אולם בעוד שמדיטציית הוויפאסנה היא תרגול רב ערך לכשעצמו, מחויבותם של המורים היא להראות למתרגלים את העומק והרוחב של תובנות הדהרמה, של המוסריות שלה ושל היישומים שלה, ללא חשש שיובנו שלא כהלכה. ללא הרקע הזה, הרחב יותר, המדיטציה עלולה להיות מיושמת לצורך מטרות שהן בניגוד מוחלט לרוח הדהרמה. לפני כמה שנים, למשל, ביקש קצין בכיר בצבא ארה"ב ממורה ויפאסנה שילמד את חייליו לעמוד בכאב כאשר הם לא יכולים לזוז או לקבל טיפול בעת קרב. כמו כן, גם עסקים שונים מעוניינים בתרגול ויפאסנה כדי שהצוות שלהם יפתח ריכוז טוב יותר ויוכל לשפר את ההספק והיעילות שלו. כך נמסרת הוויפאסנה ללא המטען המוסרי שלה וללא העומק והרוחב של המסורת ממנה באה.

לימוד של מדיטציית ויפאסנה כדי להקל על מתח וכאב הוא ישום חשוב של הדהרמה, אך עם זאת יהיה זה חבל מאוד אם למסורת הזו יהיה את אותו סוף שעלה בגורלה של היוגה במערב. היוגה, כידוע, הפכה לעתים קרובות במערב אך ורק למערכת תרגילי כושר ובריאות תוך שהיא נעקרת מההקשר הרוחני שלה, כתרגול של דרך רוחנית עמוקה המיועדת לכל הרמות והרבדים של הקיום האנושי.

ישום מעניין נוסף שתופס תאוצה בשנים האחרונות בארץ ובעולם הוא הצד הפסיכולוגיה של הבודהיזם, ושוב באמצעות קבוצות תרגול הלומדות למעשה את עקרונות מדיטציית הויפאסנה.[35]

 

 

"...לפני כמה שנים כתבתי הנחיות לקורס ויפאסנה במרכז "Spirit Rock" ליד סן פרנסיסקו, ששלושים אחוז מהמשתתפים בו היו פסיכולוגים. כהערה בתחתית הדף כתבתי: "בבקשה אל תביאו אתכם את הילד הפנימי. בקורס לא יהיו מבוגרים כדי להשגיח עליהם... הרבה פעמים פסיכולוגים משתמשים בוויפאסנה ככלי בטיפול ותו לא, גם זאת תוך מחיקת המטרה אליה כיוון הבודהא, כאמור הוויפאסנה היא חלק מהדרך אבל בשום אופן לא הדרך עצמה... האמונה שהוויפאסנה בלבד תוביל לשחרור ללא תשומת הלב לחיים בכוליותם היא אשליה..האמונה שאפשר לנתק את הוויפאסנה מהרקע השלם שממנו היא נולדה גם היא אינה יותר מאשליה. " [36]

בישראל, למשל,  מיישמים את הרוח הבודהיסטית בעשיית שלום בפעילויותיה הנוגעות ללב של עמותת שביל הזהב[37]. מתוך לימוד התירגול הבודהיסטי העתיק של הליכות שלום לאורך הארץ, בעתות של קונפליקטים, צועדים יהודים וערבים בדממה וברוגע לאורכה ולרוחבה של ישראל, מכפרים ערבים אל מרכזי הקניות של תל אביב, במודעות שקטה הם מביאים מסר ברור לעין של שלום בכל צעד שקט. זהו מראה מרשים והוא נושא את המסר, ששלום בחברה תלוי בחלקו בשלום הפנימי, שקונפליקטים עשויים להסתיים אם נטפל בשנאה, בפחד ובאלימות שבתוכנו, ואם נקרין את הידידות והאהבה אל כל היצורים החיים.

גם כריסטופר טיטמוס מגיע לישראל מס' פעמים לשנה למפגשים שונים עם מתרגלים, חלקם בדרכם להיות מורים בעצמם, באמצעות תרגול ולימוד משותף בקהילה המכונה DFP (משרתי דהרמה). כמו כן כריסטופר מנחה מפגשים במסגרות שונות בין יהודים לערבים, מלבד הרטריטים בהנחייתו. 

 

סיכום

עד כאן.

ניסיתי בעבודה להתחקות אחר המושג "מדיטציית ויפאסנה", האם מדובר בתרגול אותנטי כפי שמתרגליו טוענים ושימיו כימי הבודהיזם, או שמא מדובר בעוד אופנה חולפת ורדודה, במין המצאה מערבית-פוסטמודרנית רדודה במעטפת מסתורית ומפתה ?

זה הזמן לציין שבעבר התנסיתי בתרגול של מדיטציית ויפאסנה ברטריט של עמותת תובנה. אישתי היא בעלת מרכז ליוגה, ובשיתוף עמותת תובנה מארחת מורי דהרמה מהארץ ומחו"ל. סטיבן פולדר, כריסטופר טיטמוס ומורים אחרים מהארץ ומהעולם התארחו במרכז שלנו לימי תרגול מרוכזים, בד"כ בסופשבוע. בכל מפגש כזה מגיעים כ 60 איש. [38] 

ובכן, אין ספק שאין מדובר כאן במוצר אותנטי. אומנם ראשית התרגול והמסורת עליו נשענת מדיטציית המערב היא בבודהיזם התרוואדי שבבורמה, אך אומר ללא ספק שמדובר ב"טיזר" ולא בדבר עצמו.

עם זאת נראה לי ש"החיבור הרוחני" הזה בין מזרח למערב שהחל (למיטב ידיעתי) במאה ה-19 עם הכיבוש האנגלי (ולא רק בבורמה), המשיך בשנות ה 60 וה 70 בהודו, ומושך איליו מדי שנה אלפי צעירים בכל העולם עד היום – יצר משהו חדש ומרתק.

אכן מדובר בגירסה מערבית פרגמטית לדבר האמיתי, וורסיה שהתלבשה מצויין על דורות שלמים של צעירים מבולבלים שחיפשו משמעות בעולם חילוני אובד דרך, פרשנות טכנית שמטרתה להגיע אל סוף הדרך במהרה, נטולת הפילוסופיה והדקויות המנטליות המקוריות.

כך או כך, לאור היכרותי האישית עם העמותות ומתרגלים הוותיקים בישראל, אני מרגיש כי החיבור הזה לתרבות עתיקה "עורר" משהו שהלך ונשכח במציאות בה אנו חיים, מעין "טעם" שאבד בתרבותנו החילונית. בלימוד התרגול היומיומי בקורסים ובמפגשים, קיים דגש רב על ה"קהילה" (סאנגה) כצורך מרכזי.  נושאים כמו סובלנות, קבלה ונתינה, חמלה ומוסר נלמדים באמצעות דיון ותרגול קבוצתי ומעשי (תרומה לקהילה וכו'). אומנם זה לא הדבר האמיתי, הוא דבר חדש, חיובי שעומד בפני עצמו.

ולדעתי האישית: מי אמר שהדבר האותנטי הינו בהכרח הדבר הטוב ביותר ? הרי במקור הבודהיסטי, כמו שקורה בכל דת, לעיתים מרוב טקס נשכחת המשמעות עצמה. וכאן, בהמצאה הזו שאקרא לה "תרבות הויפאסנה" הלימוד מדגיש את המשמעות המקורית שעיקרה סובלנות, חמלה ורוגע. ואין ספק שזה עדיף על אובדן דרך, תוקפנות ואגואיזם ?

"...זוהי כלכלה שונה, כלכלה של הלב, אלטרנטיבה לנורמות החברתיות הרגילות. אחת הסיבות לענין הקיים בדהרמה היא, שזוהי מסורת שצברה ידע במשך 2500 שנה ברציפות. הידע שנצבר הוא ידע של המרחב הפנימי, של ההכרה, של מדיטציה, של העולם הפנימי המעודן והנשגב.... תובנות אלו אינן מיועדות רק לכרית המדיטציה. הן אמורות להשפיע על הכל." [39]

"...אנחנו רק בתחילת הדרך. הבודהיזם רק זה עתה הגיע. עשויה להיות לו השפעה דרמטית על חברה מערבית שאיבדה את דרכה. ארנולד טוינבי, אחד ההסטוריונים המובילים, אמר פעם שההתפתחות  הגדולה ביותר של המאה העשרים לא היתה פצצת האטום, המחשב או המכונית, אלא זה שהבודהיזם סוף סוף הגיע למערב. מי יתן ותורה אותנטית זו תביא שמחה, שלום ותובנה עמוקה לכולנו."[40]

"...לקח לי כמה שבועות להבין שבעצם קורס ויפאסנה הוא קורס מעשי בסובלנות. המילה סובלנות בעברית היא הכי מתאימה ואפשר להתלבט האם המילה סובלנות באה מהשורש 'סבל' בגלל שכדי לפתח סובלנות צריך לסבול, או בגלל שסובלנות היא בעצם יכולת לסבול או בגלל שמי שלא סובלני – סובל. כך או כך או כך זה מסתדר עם ה"דאמה" – מה שמלמדים בויפאסנה...זה בכל זאת מסביר למה הם כל כך מאמינים שזה טוב לכולם: מי מאיתנו לא רוצה להיות יותר סובלני? לכל אחד ברור שזה יכול לתרום ליחסים שלו עם העובדים שלו, עם הבוס, עם בני הזוג, עם הילדים, עם מדינות שכנות או סתם שכנים, עם כולם. כמו שהם כל הזמן מצהירים, זה גם משהו שמתאים לכל דת. זה לא בא במקום דת, זה לא סותר שום דת וזה משתלב ומתאים עם כל דת. ובניגוד לכל מיני ערכים אחרים שמנסים ללמד אותנו.., התועלת המיידית שתהיה לך אם תהיה יותר סובלני תהיה באופן מיידי, לך עצמך.... ויחד עם זה ברור שזה גם ישפיע מידית על הסביבה, וסובלנות היא תכונה שמקרינה גם לסביבה...כמו הרבה דברים אחרים בחיים אם לא תתאמן, זה לא... וכמו שהבורמזי אומר כל ערב בקורס (בקול נמוך וכבד) וכולנו בסוף משתחווים לזה: May all of you find real love, real peace, real harmony. May all be happy…

 

-----סוף------

 

ביביליוגרפיה

[1] הבלוג של יעל ויהל, "עשרת הימים הנוראים-קורס ויפאסנה בהודו" - ראה באינטרנט http://india.pyael.com/ (להלן: בלוג – יעל)

[2] אסף פדרמן, תולדות הויפאסנה, מעריב NRG, יוני 2005 (להלן: ויפאסנה-פדרמן)

[3] וילאם הארט , האמנות לחיות, מדיטציית ויפאסנה כפי שמלמד ס.נ גואנקה, זמורה ביתן 1994, קאלאמה סוטא א' 65 (להלן: הארט-אמנות)

[4] פולדר סטיבן, דהרמה בודהיסטית בישראל – פורסם בהוצאת עמותת תובנה (להלן: פולדר – דהרמה)

[5] בלוג – יעל

[6] כריסטופר טיטמוס, האם הוויפסנה הגיעה לסוף דרכה, מעריב NRG, מאי 2006 (להלן: טיטמוס – סוף)

[7] בלוג – יעל

[8] הארט-אמנות, סאטיפאטהאנה סוטא (ד' 22/M-10)

[9]ויפאסנה-פדרמן

[10] Paul R. Fleischman, Vipassana Meditation and the Buddha's Teachings

[11] הארט-אמנות

[12] בלוג – יעל

[13] http://www.il.dhamma.org/

[14] פול פליישמן, קארמה וכאוס, מדוע אני יושב?  קובץ מאמרים בהוצאת פארייטי וושינגטון 2005 (להלן: פליישמן – יושב)

[15] בלוג – יעל

[16] Ian Hetherington, Realizing Change: Vipassana Meditation in Action

[17] ויפאסנה-פדרמן

[18] בלוג – יעל

[19] הארט-אמנות, אפאנה-סוטא ס' (50) -10

[20] Christopher Titmus, Light on enlightenment

[21] Stephen Bachelor , Buddhism Without Beliefs: A Contemporary Guide to Awakening

[22] בלוג – יעל

[24] שם

[25] http://www.il.dhamma.org/

[26] http://www.tovana.org.il/newsite/index.asp?id=2

[27] http://www.gaiahouse.co.uk

[28] פולדר – דהרמה

[29] http://www.tovana.co.il/[30] http://www.dharma.org.il/

[31] פליישמן – יושב

[32] שיחה שנעשתה לצורך העבודה על חוויותיהם של יוסי ואביבית מתוך הקורסים בהם השתתפו. נערך בע"פ מרץ 2007

[33] הארט-אמנות, אלאגאדופאמה סוטא מ'-22 (ALAGADDUPAMA SUTTA)

[34] טיטמוס – סוף

[35] http://www.mindbody.co.il/

[36] טיטמוס – סוף

[37] http://www.middleway.org/Hebrew/index.html[38]

http://www.bamerkaz.com/

[39] פולדר – דהרמה

[40] טיטמוס – סוף

 

>>קורס מדיטציית ויפאסנה

>>לוח שיעורים במרכז. הרשמה להתנסות